חלק ראשון – קוונטום, בלוגים, ערכים וסטיבן פריי

היום השני של TAM נפתח בהרצאה מדעית יחסית, די בודדת מסוגה בכנס. מרקוס צ'און, סופר מדע שמתמחה בעיקר בפיזיקה וקוסמולוגיה, נתן רשימה של "Top Ten Bonkers Things About the Universe", או בתרגום חופשי: "עשרת הדברים המוזרים\משוגעים ביקום". הרשימה כללה פריטים כמו "אם השמש היתה עשויה מבננות היא היתה חמה באותה מידה", "אנחנו מזדקנים לאט יותר בתחתית גורד שחקים מאשר בראשו" והמקום הראשון שאיתו סיים את ההרצאה, "יש ביקום עוד אינסוף קהלי TAM, שמקשיבים לאינסוף מרקוס צ'אונים מדברים על עשרת הדברים המוזרים ביקום, ולפחות באחד מהם כולם עומדים ומריעים לי בסוף." כל אחת מההצהרות האלה כמובן גובתה בהסבר מדעי זריז, ובשורה התחתונה, כל מרצה שמצליח להכניס הסברים קוונטיים מספר פעמים בהרצאה שלו ועדיין לשעשע את הקהל הוא הצלחה מבחינתי.

אחריו עלה די.ג'יי גרות'י, נשיא קרן ג'יימס רנדי לחינוך, שדיבר על ערכי הספקנות. הוא קרא לספקנים להתייחס לא רק לטענות בנושאי פסאודו-מדע והעל טבעי, אלא בכל תחומי החיים: דת, כלכלה, חינוך, פוליטיקה. הספקנות היא כבר מעבר לגישה אישית (אם כי היא כמובן עדיין זה, באופן הכי בסיסי ויומיומי); היא תנועה של ממש, עם הסטוריה, פולקלור וגיבורים, ומה שמאחד אותנו יותר מהכל הוא לאו דוקא ההבדלה בין מה נכון ולא נכון אפיסטמולוגית, אלא מה נכון ולא נכון מוסרית. הוא העלה נקודות שהיו בעיניי מעניינות ומעוררות השראה, אבל בסופו של דבר ההחלטה איך להתייחס לספקנות נשארת בידי כל אחד ואחת מאתנו. לקראת סוף ההרצאה הוא העלה בזריזות את הבעיות שעשויות להתעורר מ"תנועה" כזו, כשהמניעים שלנו הופכים להיות יותר מוסריים ומגיעים ממקום של "אנחנו הצודקים והטובים, והם הרעים".

פאנל ספקנות והמדיה החדשה הציג את רבקה ווטסון (מהבלוג סקפצ'יק והפודקאסט "מדריך הטרמפיסט ליקום"), קייט ראסל (כתבת מדע וטכנולוגיה), מרטין רובינס (חוקר וכותב מדע, בין השאר ל"Guardian" הבריטי), ג'יה מילינוביץ' (כותבת ובלוגרית שעוסקת בעיקר בצד המדעי של סרטים ומדיה) וניל דני (מנחה הפודקאסט Little Atoms). הם דיברו ביניהם וענו על שאלות מהקהל בנושאי בלוגים, טוויטר, היתרונות והחסרונות של המדיה החדשה לעומת המדיה הקלאסית (או הישנה, תלוי את מי שואלים): מצד אחד יש מקום לדעתו ותרומתו של כל אחד, המעבר בין הכותב לקהל וחזרה מהיר וזמין יותר ולא תמיד צריך להשקיע כמויות גדולות של זמן וכסף בכל אייטם, ומצד שני…ובכן, בדיוק אותם דברים.

בסביבות אחת-עשרה רבקה ווטסון ראיינה את מלינדה גבי, יוצרת קומיקס שעבדה במשך 16 עם אלן מור על נובלה גרפית ארוטית בשם Lost Girls. השיחה דנה במקומן של נשים בתעשית הארוטיקה והפורנוגרפיה ומקומה של האישה באופן כללי, אבל למען האמת, אפילו שאני בעצמי אישה ויוצרת קומיקס, לא ממש התחברתי לראיון הזה. יכול להיות שהוא פנה למי שקרא את הקומיקס או מתחבר במיוחד ליצירות ארוטיות, או שיכול להיות שמכיוון שהצליחו להשיג את אלן מור לכנס, סתם החליטו להכניס מישהי שעבדה איתו.

סטיבן פריי היה אמור להגיע לכנס, אבל לצער כולם הוא היה עסוק בצילומים. במקום זאת, לפני ארוחת הצהריים שודר ראיון שצולם מראש איתו ועם טים מינצ'ין. סטיבן פריי הוא אחד האנשים החביבים עליי: הוא מבריק, הוא טווה מילים לכדי יצירות מופת בכל משפט הכי סתמי ופשוט תענוג לשמוע אותו. בגלל כל הסיבות האלה הצטערתי שבחרו את טים מינצ'ין לראיין אותו, כי בדומה לאתמול בערב הוא לא היה מאוד ברור בשאלות שלו, הוא נטה לקטוע את פריי באמצע ולעלות על דבריו בהערות סתמיות, ובאופן כללי לא נתן לצופים את מה שבאו לראות: סטיבן פריי מדבר.

חלק שני – אינטרנט, דיקים ואלן מור

אחרי ארוחת צהריים ראיין ג'ון רונסון את גרהאם לינהן, כותב ושחקן שעומד מאחורי כמה סדרות טלויזיה, ביניהן The IT Crowd. הם דיברו על האינטרנט, איך הוא מאפשר לאנשים להיות יצירתיים למען היצירתיות, ולא בשביל כסף ופותח ערוצי תקשורת בין אנשים, בין יוצרים לקהל ובחזרה, ונותן במה ענקית לכל סוג של התבטאות.

אחת ההרצאות שחיכו לה היתה של פי.זי מיירס, ביולוג ובלוגר (ביולוגר?…) שמתבטא לעתים קרובות ובחריפות, ורבים טוענים שאליו "מופנית" כביכול הרצאתו של פיל פלייט "Don't Be a Dick". פי.זי. ניצל את הבמה ב-TAM לונדון כדי להגיב לטענות של פיל פלייט, איתן הוא מסכים בעקרון. הוא טוען: "נכון, אנחנו לא צריכים להיות מרגיזים סתם; אנחנו צריכים להיות מרגיזים בכוונה". הוא המשיך והציג כמה דוגמאות להצהרות של פנדמנטליסטים, בעיקר מהימין הנוצרי, נגד זכות האישה להפלה ונגד הומוסקסואלים, וטען שמול כאלה דברים אין הרבה מה לעשות מלבד להתרעם, ללעוג ולתקוף חזרה.

הרצאה וראיון עם אלן מור סגרו את הכנס. הוא פתח בהתיחסות קצרה למה בעצם הוא עושה ב-TAM, עם המשפט שנאמר בכובד ראש, "אנחנו יכולים כולנו לחלוק בינינו את חוסר ההבנה…של מה אני בעצם עושה כאן." אחרי הפתיחה הזו הגיעו חמש דקות בהן הסבר שזה מגוחך לחשוב שהיקום קיים 6000 שנה; הלא הוא נוצר ב-1927, במפץ הגדול שמאחורי הדירה של ההורים שלו. בגיל שנה וחצי-שנתיים הוא הבין שיש בעיה עם היקום, וש-90% מהמסה בו חסרה, הלך לחפש את החומר האפל ומצא אותו מאחורי חומה בשכונה שלו. זה היה החלק הקוהרנטי של ההרצאה, שהמשיכה עם פואמה ארוכה מאוד שלדעתי נרדמתי פעמיים במהלכה; סליחה, אלן, לא הסגנון שלי. בראיון איתו הוא הסביר שהוא אוהב רעיונות מטורפים ונונסנס, וזה בסדר גמור כל עוד זוכרים שזה רק סיפור. דרך טובה להכיר בגבולות של המציאות הוא לצעוד מעבר להם, אל הדמיון והפנטזיה.

הסוף

אני יוצאת עכשיו למסיבת סיום TAM, שם אני מקווה להרים כוסית עם ריצ'רד וויזמן, שכנראה הכי חיבבתי בכנס. מצד שני, כשאתה המנחה ותפקידך הוא לרענן ולהצחיק בין הרצאות, זה לא קשה להיות חביב הקהל.

עד כאן מלונדון, שיהיה לכם שבוע מצוין,
אביב