זה היה יום ההרצאות המלא השני ב-TAM, והיה כיף גדול.

הבוקר התחיל עם עוד תוכנית חיה של ה-SGU (שהפעם הכילה גם פינת Science or fiction בה נכשלנו באופן עגום), שהייתה כיפית אך חסרת אירועים בפני עצמה, והמשיך עם הרצאה מעולה של מאסימו. ההרצאה עסקה ביחס שבין ספקנים ומדע, ומה הדרך הנכונה להבנות את היחסים האלו. לדברי מאסימו הדבר החשוב הוא לא להתבלבל בין ספקנות לבין היכולת הטכנית העמוקה הנדרשת לביצוע מדע, או לניתוח של המדע "האמיתי" (לדוגמה – קריאת מחקרים טכניים אמיתיים).  לדבריו מעטים הספקנים שיש להם את היכולת לבצע את זה בתחום ספציפי, וכמעט לאף ספקן אין את היכולת לבצע זאת באופן גורף. מכאן הוא פיתח את הטענה שאחד התפקידים המרכזיים של התנועה הספקנית צריך להיות תמיכה במדענים ובקונצנזוס המדעי, ולא להתיימר לשפוט אותם או את המסקנות שלהם. הוא נתן כמה דוגמאות מעניינות, ואפילו הספיק לגעת בקצרה (מאוד) בשאלת ההצדקה של המדע (במובן מסויים כל תיאוריה מדעית שהתקיימה אי פעם טעתה ברמה זו או אחרת, ועדיין, בעודו מצטט את XKCD במבטא מגניב – Science works, bitches). מאסימו מרצה רהוט, שבנה מצגת טכנית נהדרת ומושקעת, וזאת הייתה אחת ההרצאות שהכי נהניתי מהן ב-TAM.

האירוע הבא היה פאנל לאקטיביזים והתארגנויות סקפטיות "מלמטה למעלה" (Grassroots skepticism). היה מעניין לשמוע איך קהילות סקפטיות מתארגנות, ואיך נוצרו היחסים (בעיקר בארה"ב) בין ארגוני הגג הגדולים לבין הקבוצות המקומיות.  מעבר לעצם העניין, והניסיונות להשליך את הדברים שנאמרו על הקהילה הצעירה בישראל, היה יפה לראות איך העידן החדש אפשר להתארגנויות ספונטאניות להגיע לתוצאות אפקטיביות מאוד – לפעמים אפילו יותר מהארגונים הגדולים. הדוגמה היפה ביותר הייתה בתביעת הדיבה של סיימון סינג, בו התארגנות ספונטאנית של בלוגרים וקבוצות קטנות יצרו שינוי של ממש באופן שבו כירופרקטיקה נתפסת ומתבצעת בבריטניה. לצערי אחד המסרים העיקריים שיצאו מההרצאה היה "הזהרו מאוד, והצטיידו בעורכי דין".

כחלק מהניסיונות להתאים את עצמנו ללו"ז של ג'יימס רנדי ע"מ לחטוף איתו ראיון של כמה דקות נאלצנו לא להכנס להרצאות של ברוס הוד (שדיבר על השורשים הפיזיולוגים של אמונה ושאר תופעות מוחיות ברמה הניורוביולוגית), ולוותר גם על פאנל בנושא הומאופתיה עם סטיבן נובלה, רנדי, ואחרים. לשמחתנו הסבלנות משתלמת, ויצאנו מהתהליך עם ראיון של כעשרים דקות עם רנדי, שהיה מיודע, חם וחד כהרגלו. בנוסף במהלך היום התראיינו ל-Skeptics Zone האוסטרלי, ופגשנו פודקאסטרים נוספים מעניינים מהעולם (וספציפית Reality Check הקנדי, שמסתבר שמופק ע"י יהודי).

לאחר מכן נהיננו מפאנל מעניין בנושא חקירות על טבעיות, עם רנדי, ג'ו ניקל, בן רתפורד, וקרן סטולזנו. הפאנל עסק באיך נגשים לחקירה של טענות על טבעיות, מי סוג האנשים שמאמינים בהם, ולאן התחום הולך היום. הדבר המעניין במיוחד היה לראות את ההצהרות החוזרות ונשנות של הפאנל שעל מנת לבצע חקירה אפקטיבית, צריך לבוא עם מטרה להסביר מה מתרחש באופן עובדתי, ולא להפריך את ההנחה שמדובר ברוחות או תופעות על טבעיות אחרות. רנדי וניקל חזרו כמה פעמים על העובדה שלהגיע למצב עם ראש פתוח, כלים מדעיים, ומיקוד למציאת הסברים עובדתיים לתצפיות של אנשים מובילות לפתרונות אמיתיים, המקובלים על כל הצדדים, ולא מעליבים אף אחד. הפאנל גם התייחס לעובדה שהרוב המכריע של החקירות והפניות לאתגר מיליון הדולר מגיעות ממקום תמים של אנשים שלרוב משלים את עצמם, או באמת לא יודעים להסביר את התופעות הפיסיות שהם רואים. הם לא טפשים, בורים או משוגעים, אלא אנשים רגילים, ולפעמים משכילים מאוד, שחוו חיווה משמעותית שהם לא יכולים להסביר.

הפאנל קיבל טוויסט משעשע, כשבסשן השאלות והתשובות קם אחד המשתתפים והציע את עצמו לאתגר מיליון הדולר. לדבריו יש לו את היכולת לרפא את חוסר התחושה שמלווה ניתוחים מקומיים להסרת גידולים, ללידות קיסריות, ומקרים נוספים. רנדי ווידא שהאיש הגיש את הטפסים המתאימים, והבטיח שיטפלו בו בהקדם. יהיה מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות הזאת.

את הערב סגרו שני אירועים הפוכים -בראשון,  פול פרובנזה הקריא קטעים מספרו החדש Satiristars, ובו תוך חיקויים מצויינים ומצחיקים (במיוחד של לואיס בלק ופן מפן וטלר) הוא חשף סיפורים מגוחכים, לא מצונזרים, ומביכים עד אין קץ מעולם השעשועים האמריקני. זכורים במיוחד הסיפור האמריקני כל-כך על תגובת MTV למערכון שעסק בישו ובו הרשת אמרה בפנים ישרות "מותר לצחוק על אלוהים, כי הוא לא קיים באמת, אבל אסור לצחוק על ישו כי הוא בן האלוהים"; והסיפור הלא יאמן שבו מפיקי התוכנית רצו להכניס קטע על הפלות, אבל חששו שהרשת לא תאשר אותו, אז הם הכניסו קטע לתוכנית שבו ילד קטן, מחופש להיטלר, מהלך ברחובות ניו-יורק ותוך הצדעה במועל יד שואל "מה קרה לנוער של היום". המחשבה כמובן הייתה שהרשת תאלץ אותם להסיר את הקטע עם היטלר, ותתפשר על ההפלות. למרבה הפתעתם, הרשת אישרה את הקטע עם היטלר, והם עכשיו נאלצו לחפש הורים שיתירו לילד שלהם להצטלם למערכון המזוויע הזה. הפאנצ'ליין הגדול היה שחצי ממי שהילד פגש לא ידע מי זה היטלר, ובסוף המערכון נהיה אמירה חזקה מאוד על מה שבאמת לא בסדר עם הנוער של היום. פול חקיין בחסד, שלהב את הקהל, ולמרות שלפעמים לא הבנתי אותו, גרם לי לרצות לרכוש את הספר (לצערי הספר אזל עד שיצאתי מהאולם לדוכן המכירה).

בניגוד מוחלט לרעננות וההתלהבות של האירוע הקודם, האירוע שנעל את היום היה ראיון בין ריצ'רד דוקינס ו-די.ג'יי גרות'י (הנשיא של ארגון הגג של רנדי, ה-JREF). למרות שדוקינס מאוד רהוט, והשיחה הייתה מעניינת כשלעצמה (נסבה בעיקר סביב השאלה הטעונה האם סקפטיות שמוכלת על כל תחומי החיים חייבת בהכרח להוביל לאתאיזם, וסביב ספרו החדש של דוקינס שמכוון לילדים), מצאתי את עצמי משועמם לפרקים. השעמום הפך לכעס, כשדוקינס ציין שלדעתו, ספרי פנטזיה משחיתים את היכולת הסקפטית והיכולת לחשיבה הביקורתית של ילדים ע"י הרגלתם למערכות חוקים בהם קסם וחוקים פיסיקלים מתערבבים זה בה ושומטים את הקרקע מתחת להגיון המובנה. לאחר כמה שאלות המשך לוחמניות מגרות'י (קורא נלהב של קומיקסים, ושחקן משחקי תפקידים מסור – בדומה לסטיבן נובלה), דוקינס הסכים לרעיון שגם אם הטענה המקורית שלו נכונה (עניין מוטל בספק בפני עצמו), יתכן ופיתוח הדמיון ויכולת האסוציאציות בפנטזיה תורם יותר למדעני העתיד מאשר הנזק לחשיבה הלוגית שלכאורה נגרמת. מעבר לכך, היו מספר נקודות בהן דוקינס פרס טיעונים רשלניים לוגית, ובאופן כללי הרגשתי Underwhelmed מהאיש ומחלק מהמשנה שלו (כדוגמה אחת – לא יתכן שכדוה"א הוא מקור החיים היחיד ביקום, כי המשמעות היא שהתהליך הכימי של התחלת החיים כ"כ לא סביר, שכל מאמצי המחקר שלנו לא שווים כלום – Argument from final consequences). למרות הניטפוקים האלו, הייתה שיחה מאוד מעניינת, והרהיטות (והבריטיות) של דוקינס הופכות כל שיחה איתו למשמעותית ומרתקת.

מחר צפויים עוד כמה אירועים שאני מצפה להם, ספציפית פאנל על סקפטיות וההתחממות הגלובאלית, וראיון שאנחנו מתכננים עם ערן שגב (נשיא הקהילה הסקפטית האוסטרלית). החלק הארי של TAM8 נגמר, וכשאתאושש ואעכל את החוויה, אכתוב גם פוסט סיכום על החוויה הכללית (הנהדרת) שעברה עלי פה.

שאו ברכה,